לא מרימים ידיים


מה הלמה שלי…
רוב האנשים ששמעו על שיטת דרייב ומכירים אותי חושבים שהסיפור האישי מאחורי פיתוח שיטת דרייב והקמת העמותה קשור להתנדבותי והיכרותי עם יזמים צעירים (2004) – (יזמים צעירים הוא ארגון המפעיל פרויקטים העוסקים בחשיפתם של בני נוער בגילאי תיכון לעולם העסקים והיזמות,במסגרתם הם מתנסים בהקמת מיזם עיסקי והפעלתו).
אז כמנהלת צעירה בתחום התקשורת היה חסר לי משהו נוסף עם נשמה משהו עם משמעות,
לשמחתי מצאתי – התנדבתי כמנחה עסקית לקבוצת של בני 14 יחד עברנו תהליך משמעותי.
לקראת סיום התהליך הקבוצה שקלה לפרוש עקב משבר טכני – חברה גדולה שהבריזה ברגע האחרון ולא סיפקה את המוצר. למזלם במקביל הם ייבאו מוצר משלים וגיירו אותו, התהליך העסקי ונחישותם הרבה זיכתה אותם במקום השני וכנגד כל הסיכויים, זה היה לקח מלמד ומרכזי אבל לא רק, השיא מבחינתי היה אותו נער, ילד אחד חסר בטחון עם בעיות חברתיות בולטות לעין – זה הילד השקוף שאף אחד לא רואה… מהר מאוד דאגתי לשלבו בתפקיד מפתח, מה שהחל בחוסר יכולתו ליצור קשר עין הסתיים ברגע שיא מול עשרות משתתפים בתחרות, זה היה הרגע שבו מציגים את החברה מטרותיה ותוצאותיה, אני זוכרת איך הוא עמד שם על הבמה עם המיקרופון ביד והציג את החברה, הייתי כל כך גאה ונרגשת, בסוף התחרות ניגשה אליי אימו והודתה לי רבות, אמרה שזה לא יאמן מה שהתהליך עשה לו, פתאום הבית שוקק חיים, מתקשרים ובאים אליו חברים מה שלא היה קודם, יושבים אצלו, מכינים מצגות, הילד השתנה, התחזק, הפך להיות בטוח יותר ביכולותיו, למד להישיר מבט ולתקשר עם הסביבה, היה לי ברור שלשם אני חוזרת, זו הייתה הפעם הראשונה שממש הרגשתי ששיפרתי למישהו אחר את החיים. למעשה מאז התחלתי לפתח ולגבש את שיטת דרייב (2006) לצד מחקר יישומי, סקרים ותצפיות רבות.
אחרי שראיתי את גודל הצלחת השיטה הבנתי שהשפעה ושינוי בסדר גודל כזה אי אפשר ולא נכון לעשות לבד, ומאז אני מוקפת במומחים ושחקני נשמה שאיתם הקמתי את עמותת דרייב (2010) .

מסתבר שלא זו הסיבה המרכזית, הסיבה שהביאה אותי להתנדב דווקא עם צעירים בגילאי 14 הייתה מהסיבה שבגיל 14 שלי משהו השתבש, גיל 14 שלי היה היום האחרון שלי כילדה והיום הראשון שבו נאלצתי להבין את החיים באמת, מתוך התמודדות עם טרגדיה קשה.
גיל 14 זו הייתה הפעם הראשונה שהרצאתי באוניברסיטה, התבקשתי להספיד דר' אחד מאוד מוערך, מלח הארץ, מצטיין סדרתי, קצין יחידה מובחרת, ספורטאי מצטיין, איש משפחה למופת כזה שהיה לו הכל ויותר…
הדר' הזה היה אבא שלי!
כן, בגיל 14 הבנתי את החיים, הבנתי ששום דבר אינו מובן מאליו! לחזור הביתה ולהבין שאין יותר אבא…
זה היה היום שבו איבדתי את הדמות הכי משמעותית עבורי, אז וגם היום… יום כואב, טרגי וגם מסוכן – הסכנה המרכזית הייתה ללכת לאיבוד, להתבלבל, להתרסק, לא להאמין יותר בכלום ובאף אחד, ליפול ולא לקום…
למזלי בחרתי מיד לקום, להתחזק ולהמשיך בכל הכוח, להבין, לנסות לסלוח ולא לוותר, קודם כל על עצמי, ומאוחר יותר גם על האחרים…
הדרך שבה בחרתי להתמודד עם האובדן הגדול, הכעס, הכאב והגעגוע הייתה אינסטינקטיבית ואינטואיטיבית- אכילה, ריצה, וקריאה.ויקטור פרנקל
אכילה – אני זוכרת איך ביום הראשון של השבעה עוד לפני שהגיעו אנשים לנחם, עמדתי במטבח ליד המקרר ואכלתי חפיסת שוקולד שלמה, מיותר לציין שלא הייתי רעבה, שם התחילה האכילה המפצה והמנחמת… (ניסיתי למלא איזה חלל/ריק בדרך שלימים תהיה הרסנית, מפצה אומנם אך בטח לא מקדמת).
ריצה - למזלי הגדול מאוד אהבתי ספורט, כבר אז הייתי פעילה, שנים של ג'ז, טניס, ואירובי לרבות ריצות… תוך כדי השבעה והאבל אני זוכרת את הצורך שלי לצאת להתאוורר, להתחדש באנרגיות, וכך בכל פעם יצאתי/ברחתי קצת, מה שהחל כחצי שעה ריצה הפך מהר מאוד לשעתיים ושלוש, רצתי עשרות ק"מ בשבוע, הריצה הייתה מקום שבו לא היו הפרעות, הסחות, היה את הכביש, הנעליים, הנשימות, ובעיקר אותי ואת המילה שלי, לצד שיחות עם עצמי…"את יכולה" "את חזקה", "את מנצחת" אפילו שלא באמת הייתה תחרות, הייתי צריכה להיות חזקה מנטלית כדי לשכנע את עצמי אחרי 7 ק"מ כשהריאות כבר שורפות, השרירים כואבים והגוף חם, כואב ורוצה לעצור, שאני יכולה יותר, שאני חזקה, ושאני לא עוצרת גם כשקשה…
באותם ברגעים שבהם הכאב מכריע ואני מבינה שלא באמת רודפים אחרי וגם אין חלוקת מדליות בסוף, ברגע כזה שהצלחתי לסדר נשימה ולהמשיך עם עוד יותר כוח (רובו מנטלי), אלה הרגעים שניצחתי את השיחה העוצרת עם האיש הקטן שבראש, רגעים שהרגשתי חזקה ויכולה, רגעים מזוקקים של חוסן אישי שבונים ומדייקים אותך נכון יותר להמשך, להמשך הדרך, המשך החיים עם האתגרים וההתמודדויות שבהם, לעליות ולירידות הצפויות קטנות כגדולות.
עם הזמן פיתחתי מיומנות מרשימה, למדתי לעבור את הקירות האלה בריצה, אז לא ידעתי שאני מתאמנת לרגעים שבהם אצטרך לעבור את הקירות הנוספים שהחיים עוד יזמנו לי…
אז גם פחות הכרתי את ההסברים המדעים, את ההשפעה, החשיבות והערך הרב שיש לפעילות הגופנית בעיקר האירובית,
החל מהשפעה על מצב הרוח, על הקשב והביטחון, מסוגלות אישית הערכה עצמית, ואף על כישורים חברתיים. הריצה מסתבר ממש שמרה עליי, ריפאה וחיזקה אותי מאוד!
קריאה – אני זוכרת שהמשכתי ללכת לבית הספר כאילו הכל רגיל, כבת הבכורה הבטחתי לעצמי לספק לאימי נחת מקסימלי ובפרט אחרי שזו התאלמנה בגיל 34 עם שלושה ילדים קטנים ובאופן טרגי, לכן החלטתי לשמור על עצמי, עוד יותר מהרגיל, הפכתי לילדה טובה, טובה מדיי = מרצה… כזו שלא מורדת על אף עיצומו של גיל ההתבגרות, וכך על אף הקושי והכאב המשכתי ללכת לבית הספר, לא רציתי שירחמו עליי…
כיוון שהתקשיתי להתרכז בלימודים וגם למצוא בהם עניין, העדפתי לשבת שעות שלמות בספריה של בית הספר, קראתי כל ספר שקשור לנפש האדם, פסיכולוגיה, ביולוגיה, ניהול, מנהיגות, מוטיבציה, נוירוביולוגיה וכשאלה נגמרו קניתי ספרים נוספים, הראשון היה: "כיצד לקרוא שפת גוף" (כיוון שאז לא היה אינטרנט או גוגל) היה לי חשוב להתמחות באנשים ולחזק את היכולת לזהות סימנים ומצוקות שלא בהכרח בולטות לעין. כתוצאה מהאובדן הטרגי היה לי חשוב לחדד משמעותית את יכולת הזיהוי, הניתוח וההבנה שלי, כדי שאף אחד יותר לא "ילך לאיבוד"… או יחליט לכבות את האור במשמרת שלי… (קצת יומרני לגיל 14 אבל ככה זה כשהחיים מפתיעים).
הקריאה עזרה לי להבין, ללמוד, לקבל תשובות ובעיקר להתמקצע מאוד במה שלימים הפך לתחום התמחותי ושליחותי… (מה מניע את בני האדם ומה מכבה אותם, וכיצד לפתור מצבים סבוכים כאלה ואחרים? ובעיקר איך לפתח חוסן אישי על אף הנסיבות והאילוצים, גם כשהרצפה באמת עקומה… למזלי כבר אז היה לי מחנך חכם ששמר עליי, כשהגיע לשבעה הוא קנה לי את הספר: "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל, אז לא ידעתי כמה השפעה תהיה לספר הזה על חיי ועל השיטה שאפתח – שיטת דרייב.
המחנך שלי גם דאג לתת לי תמיד משימות, תחומי אחריות/משמעות כמו הנחיית טקסים בבית הספר והובלת פרויקטים חברתיים, הוא כל כך צדק… זה יצר אצלי מחויבות, עניין והסחה מצוינת מהכאב והעצב.
לצערי לא לכולם יש מישהו ששומר עליהם /מציל אותם… וזו סיבה נוספת לארגז הכלים של דרייב!!
לימים סיימתי תיכון עם הישגים מפתיעים, והתגייסתי לצבא לשירות משמעותי וקרבי – מפקדת של בנים בבית הספר לחי"ר של חיל האוויר, בתפקידי המגוון עסקתי גם בהשלמות רובאי לקורסי מכי"ם, טירונות, הכנות לבה"ד 1 ועוד… שם למדתי באופן מעשי את תורת המוטיבציה וחשיבות הגישה, לא רק בזכות התפקיד המשמעותי וגישתי המיוחדת שבזכותה היו לי הישגים גבוהים ובולטים עם החיילים שהדרכתי/פיקדתי,
אלא בעיקר בגלל הפציעה שנגרמה עקב עומס לא רגיל, בנוסף לתפקידי הקרבי והפעיל המשכתי גם אז לרוץ בסוף היום למרחקים (15 ק"מ ריצת שדה אחרי יום שטח אינטנסיבי במיוחד.( כך סיימתי את שירותי הצבאי פצועה וכואבת, מאושפזת בבית הבראה 3 כשטובי הרופאים, האורתופדים והפיזיותרפיסטים קבעו שלעולם לא אוכל לרוץ יותר ואף התנצלו שאני לא שחקן ששווה מיליון דולר לעונה אחרת היו מחליפים לי את מפרק הברך… אבל אני צעירה אז לא נורא מקסימום לא אוכל לרוץ… (עבורי זה היה נורא, חושך, נשללה ממני זכות גדולה לעשות פעולה שעד אז שמרה עליי ונתנה לי הרבה משמעות ומזור.
כמובן שזה לא סוף הסיפור אלא רק עוד קיר משמעותי שהייתי צריכה לעבור גם …
על הקירות של חיי וכיצד עברתי אותם תוכלו לשמוע בהרצאותיי ובספריי.
עד אז ואחרי שאתם כבר מבינים מה באמת גרם לי לעזוב תפקידים מצוינים, מתגמלים ונוחים ולקחת את כל מה שאי פעם הרווחתי ולהשקיעו בהקמת עמותת דרייב, במטרה לסייע לאחרים ובעיקר לצעירים שלנו. עכשיו שאתם מבינים מה הניע אותי לפתח את שיטת דרייב שלצערי נכתבה בדם והרבה כאב לצד התמודדות, תקווה וניצחון, אתם בטח כבר מבינים מה הלמה שלי שבמהרה הפך לשלנו…
חשוב לנו שאף אחד לא ילך לאיבוד, יוותר לעצמו או על עצמו…
אנחנו יודעים שחיים פעם אחת, אז למה לא לעשות כבר עכשיו את ההכי טוב שלנו?
בואו נבין טוב יותר מהי הדרייבולוגיה – תורת המוטיבציה הממוקדת משמעות,
כיצד השיטה מסייעת בחיזוק החוסן האישי, כיצד היא מגבירה מוטיבציה ומביאה למצוינות בכל תחום שרק תבחרו,
ולמה אין קשר לנתוני הפתיחה שלנו בין אם הם טובים, סבירים או מאתגרים ככל שיהיו…
אני מזמינה אתכם להכיר את הנבחרת שלצידי ואת עשייתנו הרבה: www.amutatdrive.org

מאחלת לכם להמשיך לחיות בדרייב, שלכם עם המון הערכה ואהבה – עדי :-)